fbpx

Share This Post

Traveling

התנדבות קהילתית בטיול הגדול שלך: 3 דברים שצריך לדעת לפני שמתחילים

מטיילת ומעוניינת לעצור להתנדב בקהילה? הנה כמה דברים שאת צריכה לדעת לפני!

התנדבות קהילתית בטיול הגדול שלך: 3 דברים שצריך לדעת לפני שמתחילים

אני פונה כאן לציבור המוצ׳ילריות עם צורך לגעת בנושא שיצא לי להתעסק בו לא מעט בטיול שלי, והוא ההתנדבויות הקהילתיות. עם החופש, המגוון והחוויה מגיע גם הרצון לתת לטיול נופך אחר, לעשות משהו משמעותי.

בקרב המוצ’ילרים, אסיה ואמיקה הלטינית, למשל, הן יעדים מאוד פופולריים. גם בגלל הנופים המרהיבים ומגוון התרבויות, וגם בגלל המחיה הזולה במדינות הללו שלרב מאפשרת לנו להחזיק בכבוד כמה חודשים טובים.

כמוצ׳ילרית במדינת עולם שלישית קשה להימנע מלהיתקל גם בצד הרע והמכוער והוא שכונות העוני הרבות, הפאבלות והילדים ברחוב.

המקום שבו זה יכול לפגוש אותנו הוא לא פשוט, לפעמים אפילו כואב. החדשות הטובות הן שיש מקום אליו נוכל להביא את עצמנו שיעשה טוב גם לנו, ואולי גם למישהו אחר.

כיום יש המון תוכניות התנדבות ביבשת אפריקה, במדינות כמו ארגנטינה, ברזיל, גואטמלה ומקסיקו, ובאסיה הן מתרכזות בעיקר בהודו ונפאל. בקיצור, לא חסר עם מי לעבוד.

אבל יצא לי הרבה פעמים לשאול את עצמי, האם זה יותר מזיק ממה שעוזר?

החיסרון הראשון הוא הזמן

בסופו של דבר, טסנו עד דרום אמריקה (במקרה שלי) כדי לטייל, ויש כל-כך הרבה מה לראות, כך שרוב התוכניות ההתנדבותיות למוצ׳ילרים מותאמות לשבוע-שבועיים במקרה הרע או מוגבלות למינימום חודש-חודש וחצי.

בקוסקו היה בית יתומים פופולרי מאוד בקרב ישראלים, שם המתנדבים היו מתחלפים בערך כמו גרביים (וכמובן מקבלים שם מיטה חמה וארוחות כלולות), מה שבעיניי היה די קיצוני.

כל מי שעבד בחינוך עם ילדים ונוער יודע, שלתהליך אמיתי באמת לוקח זמן הרבה יותר ארוך.

אני זוכרת שעשיתי שנת שירות בדרום הארץ, והרגשתי שאפילו שנה לא הספיקה לי. דווקא כשהרגשתי שתהליכים עם חניכים מתחילים “לזוז”, השנה נגמרה, הקומונה התחלפה, ואני התגייסתי לצבא.

אז כשמדובר על ילדים משכונות עוני, משפחות מסובכות ולפעמים גם חרדות נטישה, על אחת כמה וכמה.

נדמה שלנסות לבנות קשר בעל אמון עם נער או נערה בגיל העשרה ולעזוב אחרי שבועיים או חודש, עלול לעשות להם יותר נזק מאשר לעזור.

הבטחתי לעצמי שעל אף הרצון לתת אהבה חום וחיבוקים לילדים ש”לא שפר עליהם גורלם” אני לא אכניס את עצמי לשום מסגרת התנדבותית לפחות משבועיים, כי אם אני רוצה לתרום באמת אני צריכה לחשוב לטווח הרחוק ולא להיות אגואיסטית.

מפגש בין תרבויות

ההיבט השני שלי הוא שהמפגש הזה בין תרבות המערב המפותח לעולם השלישי הוא כל-כך מורכב ועדין, ולמעשה מתיר על הילדים רושם שאנחנו, בעלי האמצעים הכל-יכולים, ה״לבנים״, באים לחנך אותם ולהציל אותם כאילו הם לא יכולים לעשות זאת בעצמם.

אשתף אתכן בסיפור אישי שקרה לי:

בתור מעריצה מושבעת של כל הטלנובלות הארגנטינאיות הרגשתי רצון בלתי מוסבר לעשות את זה דווקא בבואנוס איירס, סוג של סגירת מעגל, נאמר את זה ככה (כן, תאמרו בקול, חיה בטלנובלה של ויוה).

אז הגעתי דרך מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו למרכז סוציאלי בשם Sonrisas, חיוכים, שנמצא בפרובינצייה בשכונת עוני שנקראת מונטה גרנדה.

לא כל-כך ידעתי מי נגד מי אז, ומרטין המנהל פשוט הציע לי להצטרף אליו לשם באוטו כדי לראות ולהתרשם.

הסתובבתי נפעמת מכמות הילדים המתרוצצים, משחקים בכדורגל, עושים שיעורי בית, רוקדים היפ-הופ והמדריכות שמתזזות בין הגשת ארוחת ארבע ותה לכל הקבוצות, ולא הפסקתי לחייך.

אבל, לאור שיחה עם קולומביאנית צעירה שהגיעה לשם במיוחד כדי להתנדב במשך חודש וחצי, הבנתי כמה זה מורכב ולא פשוט.

כמה נקודות שחשוב לי לשתף:

אנחנו לא יכולים לשנות את העולם, בטח לא בחודש וחצי. במרכז יש 50 ומשהו ילדים, לפעמים קשים, לפעמים מתפרעים, לפעמם בעלי התנהגויות אלימות. בעיני אותה קולומביאנית שאיני זוכרת את שמה, רק 2-3 ילדים מתוכם באמת מקשיבים לה ותופסים ממנה איזושהי דמות חינוכית חשובה.

חברותיי- מה שנעלם מעיניה אך לא נסתר מעיני הוא, שזה המון!!!!!

לשנות את התפיסה ואת החוויה אפילו לילד אחד, הזכות לגעת בו בצורה שאף אחד לא הצליח לעשות לפניך עבורו היא עולם ומלואו, ואין לדעת מה הוא יעשה עם זה אחר-כך ועל כמה עוד אנשים זה ישפיע לטובה.

הרבה פעמים אנחנו מגיעות עם חיזיון ודמיון למה אנחנו רוצות ללמד, להשפיע, לשנות- איך לדעתנו עולם מתוקן צריך להיראות- לא. כנראה שכאן בדיוק מגיעה אותה התנשאות מדוברת שלנו כאנשים מערביים שבטוחים שאנחנו יודעים מה צריך ללמד אותם כי זה שהם גדלו בשכונת עוני קשת יום אומר שהם יודעים פחות טוב מה טוב להם.

במובנים מסויימים כן, באחרים לא. בסופו של דבר, אף אחד לא נולד “מופרע” ואין ילד רע, יש ילד שרע לו.

חשוב שנהיה רגישות, צנועות, ובעיקר קשובות – לא במה אני חושבת שצריך, אלא מה הצורך של מי שעומד מולי כעת?

עזרה זה איפה שצריך ולא איפה שנוח

זה אולי אחד השיעורים החשובים שלמדתי בשנת שירות שלי: אנחנו צריכים לזהות במה צריך את העזרה שלנו ושם לעזור, לא ההפך.

זה אומר, שגם אם אנחנו ננקה, נכין ארוחת צהריים, נבנה מיטות מעץ או נצבע קירות, זה מה שנעשה, גם אם זה פחות סקסי מאשר לעזור לילדים בשיעורי בית.

מבחינתי, אם זה שאני שוטפת כלים ומכינה צהריים נותן לגננת הקבועה של הילדים לנוח ולנשום אוויר רגע, זו עזרה הרבה יותר גדולה, כי למעשה הם זקוקים לה סבלנית ורגועה הרבה יותר משהם זקוקים לי באופן כללי.

לסיכום, חוויית ההתנדבות עבורנו המטיילים היא כל-כך משמעותית כי היא מאפשרת לנו להכיר את התרבות לעומק ומקרוב, לנצל את ההזדמנות שאנחנו גם ככה כבר מטיילים פה ויש לנו את הזמן סה״כ כדי לעשות משהו טוב וחיובי שכמובן מעניק לנו המון משמעות וסיפוק אישי לטיול.

אני באמת מאמינה שכל עוד יש לנו את היכולת, תמיד כדאי לתת, וזה תמיד יחזור אלינו אחר-כך.

אבל כשאנחנו בנתינה, נשים לב האם היא באמת מקדמת גם את הצד השני, ולא רק אותנו.

אז אני בטוחה שעכשיו יש לכן כבר כמה נקודות למחשבה איך לגשת לזה ולמה חשוב לשים לב.

אחד הדברים שאני החלטתי עם עצמי לאחר מכן, דווקא בגלל שנתינה היא למעשה גם קבלה כל-כך גדולה, היא לקחת את הרצון הזה גם הביתה – לא צריך לנסוע כל-כך רחוק כדי להציע יד וחיבוק למי שזקוק להם.

בקרוב יתפרסם פוסט מיוחד בנושא שהולך להציע לכן כמה רעיונות ממש כיפיים וקלילים לילדים (ובעיקר ילדות) שיעלו לכן וכמובן גם להם חיוך ענק על הפנים.

Share This Post

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

%d bloggers like this: