fbpx

Share This Post

Traveling

בית קטן בקורדובה – חלק 1

כל ישראלי שאוהב לטייל קצת מחוץ לקופסא מכיר את השיח שחוזר על עצמו תמיד, במקרה שלי, לדוגמא: “מה? טיילת בארגנטינה שישה חודשים? מה איבדת שם? איפה היית?”

בין הזדהות להתלהבות לשעמום הייתי מתארת את מסלולי הפתלתל והמזוגזג בין הצפון הצבעוני לפטגוניה הקפואה, לבירה הססגונית ובארץ האש, ועד לחודשיים האחרונים בפרובינצייה של קורדובה – “מה? אבל שמעתי שיש שם רק מסיבות!”. אז זהו, שלא.

הודות לכישורי הספרדית השוטפת שלי אותם רכשתי מלא אחרת מאשר כריס מורנה, יצא לי במשך כמעט שנה וחצי לתרגל ספרדית ביום-יום שלי, לפעמים יותר מאשר עברית.

ההערצה העיוורת שלי לתרבות (וליופי) הארגנטינאית, גרמה לי להימשך למטיילים הארגנטינאים כמו לאש, ונהגתי לבלות בחברתם לילות וימים רבים על שפת נהר, עם גיטרה מסביב למדורה ובטרמפים בדרכים.

תמיד חיפשתי משהו אחר בטיול שלי. דמיינתי חווה של גאוצ’וס אמיתית עם קאובוי חתיך ומשפחה עם מלא תינוקות וסוסים יפים, הרבה שדות ירוקים והרים גבוהים, ותמיד הייתי שומעת כמו מנטרה “סן מרכוס, סן מרכוס – זה המקום בשבילך”.

כך הגעתי לפרובינציית קורדובה.

 

את הטיול שלי התחלתי בלוקאלידד (קהילה מקומית) שנקראת “טראסלאסיירס“, שפירושה, מאחורי הפסגות.

למעשה זו רצועה של ערים וכפרים, שיושבת על צלע רכס ההרים הגבוה ביותר בפרובינצייה שחוצה אותה מצפון לדרום, מכיוון מערב ומשקיפה אל כל מה שעד רכס האנדים שטוח לגמרי.

בפרובינצייה התנייתי לבדי, ובטרמפים בלבד, מה שסיפק לי חוויה כיפית, ספונטנית, מלחיצה, מצחיקה ובעיקר מתגמלת. בעיניי, הטרמפים הוא שיעור הקארמה הגדול ביותר שמטייל יכול לקבל, ובחינם.

לא משנה כמה ולמה, תמיד מסתדרים, תמיד מגיעים, וגם אם לא מגיעים – פוגשים אנשים טובים ומקסימים בדרך, מקומות בלתי צפויים שתמיד מחזירים אותי למקום של הודיה ליקום על כך שהוא מוביל אותי לאן שאני צריכה להגיע, גם אם זה לא המקום שחשבתי שאני צריכה להגיע אליו.

אז אחרי קצת הסתבכויות בלתי צפויות הגעתי לכפר נונו, אל ברונו המקסים, בעל ההוסטל “נונו הוסטל“, היחיד בכפר, עליו אני ממליצה בחום.

אווירה ביתית, חמה, ארוחת בוקר מצויינת ומפנקת שחיכתה לי גם שעתיים מעבר לזמן הרגיל פשוט כי הייתי צריכה לישון.

בניגוד לפטגוניה שעל יופיה המשכר לא ניתן להתווכח, בטראסלאיירס הכל פשוט.

יש עשרות שבילים, נחלים, מפלים ואגמים במרחק הליכה מהכפר הקטן, גג של שעה, או טרמפ.

בניגוד לאינטנסיביות של פטגוניה, כאן הכל רגוע.

סדר היום שלי נע בין יקיצה טבעית וארוחת בוקר “ארגנטינאית” (שלמען האמת דיי דלה יחסית למה שאנחנו הישראלים רגילים) התארגנות מהירה על מים, פירות ויוגורט במכולת ממול, ויציאה לדרך.

הפק”ל שלי היה: מאטה, ספר, וגיטרה.

הייתי מבלה כך כמה שעות רובצת על סלע, משכשכת במים כשנמאס לי מהחום, ושוב יוצאת אל הצל, בכל יום במעיין אחר.

כבר לא צריך לקום כל בוקר לפני הזריחה ולעלות חמש שעות בעליות שלא ברא השטן בשביל לגונה וקרחון ואיזה סלע, וסוף סוף אפשר באמת להתרחץ במים!!!

מה שאהבתי בעיקר בטראסלאסיירס היה, שהיא כל-כך דומה לבית.

הגבעות הירוקות והנחלים הקטנים הזכירו לי כל-כך את הגליל, והאווירה המשפחתית והקטנה במכולת, בכיכר, בבר המקומי של הערב וגם בישובים ליד – כולם מכירים את כולם, וכולם מקפיצים את כולם על הכביש ממש כמו במשגב, המקום בו גדלתי, במכולת כבר פתחו לי חשבון אותו שילמתי רק ביום האחרון ובחנות שמנים מוניקה המוכרת הפכה לממש חברה והברמנים היו חברים, והתחושה שם הייתה ממש של בית. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ככה בארגנטינה, אבל לא האחרונה כי ארגנטינה היא פשוט כזו, חמה ואוהבת ומחבקת, אז מתנצלת מראש אם אחזור על עצמי קצת בתיאורים האלה בעתיד.

 

מלבד נונו, נמצאת ממזרח העיר מינה קלאברו, שהיא העיר המרכזית.

היא מעט יותר גדולה, אך טובה לסידורים – ניתן למצוא בה כל שמחפשים מבחינת חנויות גדולות בכל התחומים.

למי שמחפש יותר אנשים, ואולי יותר מסעדות ויציאות, היא אופציה טובה, אך לאלו שמחפשים יותר שקט אמליץ על נונו- היא ממוקמת באמצע ויש בה את מירב האופציות לטיולים יומיים, שכפי שציינתי ניתן לצאת אליהם ברגל או בטרמפ של כמה דקות.

מה עוד אפשר לעשות באיזור:

# השוק אוכל בויז’ה רוסס בשבת – עיירת הורדים! בכל שבת מתקיים שוק אוכל מטורף בכיכר המרכזית של הכפר, שכמובן הוא ממש לא רק אוכל, הוא יצירה, אמנויות עץ, בד ותכשיטים, בגדים, ומה לא ?

חזרתי משם עם כמה מציאות כל-כך שוות שתמיד כששואלים אותי עליהן התשובה היא אחת והיא מעוררת קנאה: “זה משוק בארגנטינה, מדוכן יד שנייה” (וגם מצאתי שם פלאפל!).

# סן חביאר – כפר נוסף ובו אפשרויות קמפינגים, מבשלות בירה ומסעדות קטנות חמודות וכיפיות.

אנחנו עלינו למסעדה שנמצאת בתצפית מדהימה על העמק בשעת השקיעה, ובדרכנו חזרה מבשלת הבירה הייתה סגורה, אבל היא לגמרי שווה ביקור כי היא ממוקמת כמו בתוך בית עמי ותמי בין העצים.

# סרו צ’מפאקי – טיפוס אל פסגת ההר צ’מפאקי, האורך כיומיים.

# לה ונטניטה – טיפוס נוסף שאורך כארבע-חמש שעות ולכן דורש יום שלם, אל אבן מיוחדת בעלת חור שמזכיר צורת חלון ממנו בימים טובים משתקף נוף כל העמק.

# פארק לאומי “קברדה דל קונדוריטו” – זהו הפארק הלאומי המפורסם באיזור, אליו לא יכולתי להגיע לצערי בעקבות מזג האוויר הערפילי שעטה את כל הפסגות ומזרחה. הוא ממש נחשב ואם אתם באיזור בתקופה טובה של השנה – שווה בדיקה!

 

משם המשכתי ביחד עם בחורה אמריקאית מהממת שהכרתי אצל ברונו, קטרינה, ביחד אל היעד הבא: עמק קלמוצ’יטה, ויז’ה גנרל בלגרנו.

גם שם למדתי שמה שהופך את המסע לחוויה כה מעצימה היא לא הטבע ולא האטרקציות ולא ההמלצות שבעקבותיהן הגענו אל הכפר, אלא האנשים שבו הופכים את הכל לקסם!

ובאמת, יצאנו כל-כך מאוחר שמצאנו את עצמנו אחרי השקיעה במחלף חשוך, למזלנו עם ציוד קמפינג וקצת אורז, וציוד נגד גשם שהיה נחוץ באותו הלילה גם.

אבל לא אמרנו נואש והיקום זימן לנו טרמפ נוסף, אחרי שהראשון ניסה לשדל אותנו לישון אצלו בבית בעיר (וכמובן נענה בסירוב עדין), כמעט כמעט עד היעד הסופי וגם זה היה מעבר למסלולו המקורי.

הגענו אל העיירה בשעה עשר בלילה, סחוטות ממים ומעייפות.

את ההוסטל וקמפינג בית ביער (קאסה אן אל בוסקה), מצאנו בבוקינג בבוקר ושלחנו הודעה לבעלים, סבסטיאן, שאנחנו מגיעות.

הוא הגיע לאסוף אותנו מהתחנה המרכזית ברכב הפרטי שלו שכן הוא מרוחק כעשר דקות מהמרכז, אך אל תתנו לפרט הזה להטעות אותכם!

כשנכנסנו להוסטל נדהמנו לגלות כעשרה אנשים חייכנים במטבח ובסלון מכינים, מטגנים, אופים, מעבירים טורטיות וירקות מאחד לשני ומשקים את כולם ביין ובירות.

אף על פי שעשינו קניות לשלושה ימים, סבס הורה לנו להניח את הכל במקרר ולהצטרף להכנות- אצלו כולם אוכלים ביחד.

ויותר לא נאלצנו להשתמש בהן, כי כל הארוחות שאכלנו תמיד היו ביחד ועל פי החלטתו.

סבס שיתף אותי שזו ה”אג’נדה שלו”- הוא רוצה לבנות בית חם למטיילים שבו כל אחד יקבל מה שהוא צריך ויתן מה שהוא יכול- ממש כמו קיבוץ!

התכנון היה להישאר יום אחד, ונשארנו שם חמישה ימים רק כי כל-כך נהננו, האווירה שם מדהימה וכיפית.

העיירה עצמה באמת לא שווה יותר מהסתובבות של אחר הצהריים- הרחוב הראשי שלה וחלק מהבתים באיזור של ההוסטל מעוצבים בסגנון גרמני אירופאי עתיק, וניכר שהוא מאוד תיירותי.

בשעות הבוקר מספר מבשלות בירה פתוחות וניתן לערוך בהן סיורים. אם אתם מגיעים בחודש אוקטובר אז כבר אמליץ להשקיע זמן כי מתרחש שם האוקטובר-פסט הגדול והשוקק ביותר בארגנטינה, וזו כבר סיבה למסיבה!

ויז’ה גנרל בלגרנו ושכנתה הקטנה “לה קומברסיטה” הן למעשה התיישבויות של מהגרים גרמנים שרובם הגיעו לאחר מלחמת העולם השנייה (כן, פרט להדחקה).

גם לה קומברסיטה שווה קפיצה של יום אחד או יותר, תלוי באיזו תקופה של השנה.

בתקופה בה אנחנו היינו, שלהי הסתיו, הרבה מקומות היו סגורים.

מדובר בעיירה ציורית וקסומה שמזכירה את האגדות של האחים גרים, ובקיץ ניתן להנות ממעיינות ומפלים בסביבת הכפר- כשאנחנו היינו יכולנו רק לדמיין איזה נוף מדהים נשקף מהשבילים בהם הלכנו שכן מעטה הערפל התעקש להישאר לכל אורך כל הזמן שהיינו שם ועדיין – ויז’ה גנרל בלגרנו הפכה לי לעוד בית מיני בתים רבים שאספתי לי ברחבי המפה, כפי שאוספים להם מטיילים רבים, בית שהוא רחוק מהבית, בזכות דייריו.

בתקופה טובה של השנה כדאי לחקור את עמק קלמוצ’יטה הקסום, בו נמצאות עוד קהילות ומקומות יפים רבים לבקר.

אבל הדבר הכי משמעותי בו היה לי, שוב, החום האנושי – שגרם לי להישאר חמישה ימים במקום הכי ערפילי וגשום שיצא לי להיות בו בארגנטינה, החיבור והאהבה והשמחה שהרגשנו שם בבית הזה, בית ביער, הוא משהו שאני אקח איתי לעוד הרבה זמן בחיי. ועוד לא הגענו לדובדבן שבקצפת…

Share This Post

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

%d bloggers like this: