fbpx

Share This Post

Art

הפליט

הפליט הניח לרגע את משאו הכבד ומתח את גבו.
דקירות של כאב ותחושת השחרור שבאה אחריה, הבהירו לו שכבר הלך דיי והותר להיום, וגופו זקוק למנוחה.
הוא לא הרגיש כמה זמן עבר מאז התחיל ללכת, ואפילו לא שם לב שהשמש עמדה ממש קרוב לקו האופק, שגוון השמיים הפך לצבעים משגעים של ורוד כתום, שהברושים המתנשאים אל-על כבר הספיקו להתחלף בשדות מוריקים ורחבי ידיים.
לא. הוא לא ראה דבר מכל זה.
כל שהרגיש כאשר הרים את עיניו לשמיים היה את ליבו נקרע מכאב.
“איפה את?”, הוא צעק אל הריק. “למה עזבת אותי?”
זכרון רפיון איבריה בין זרועותיו, פניה החיוורות, ועיניה הכחולות בעת שכבה אורן, אט אט הביטו אליו מפינה נידחת במעמקי ראשו.
היא לא הצליחה להחזיק מעמד, לא יכלה לשאת את הכאב הנורא, את הזכרונות, את קולות הבכי, והדם. לא הצליחה..
הוא הרגיש את הדמעות זולגות חמות על לחיו ונוטפות על חולצתו, אך לא הצליח להפסיק.
שעה ארוכה ישב כך על גזע עץ כרות, ובכה.
הוא לא יכל לשאת יותר את משקל המשא הכבד, ובטנו בנוסף החלה להציק לו.
אל קול בכיו העמוק והנמוך הצטרף לפתע קול בכי דק, חלוש, וחסר אונים.
הוא הביט לצדדים במטרה לחפש את מקור ההפרעה לאבל ובכי, וכלל לא שם לב שדמעותיו פסקו מלרדת בעוד מצא עצמו עומד על אמצע השביל.
מולו, עמד ילד קטן, לבוש מכנסיים עד הברך ומעיל מכופתר ומחוייט, אך מלוכלך עד מאוד.
לרגליו נעליים מרופטות, לראשו כובע קסקט אפור.
הילד לא מש ולא זז, ולא חדל מלהביט בו בחזרה במבט עמוק ורציני.
היו לו את אותן העיניים, חשב, כמו שלה.
“איפה אבא שלך ילד?”
“לא יודע”
“איך קוראים לך?”
“לא יודע”
“בן כמה אתה?”
“לא יודע”
“יש משהו שאתה כן יודע?”, התפרץ בכעס.
דקות ארוכות הם עמדו כך בשקט, עיניהם ממשיכות לבחון ולהביט האחד בשני.
“על מה אתה מסתכל ילד?”, שאל הפליט בחוסר סבלנות, ופנה להרים את משאו הכבד, על מנת להתכונן למצוא מחסה ללילה.
תוך כדי שהתחיל לצעוד, שמע קול צעדים חרישיים מאחוריו של עשב מתפצפץ.
“לאן אתה חושב שאתה הולך ילד?”, שאל הפליט תוך שגלגל עיניים.
“לא יודע”, ענה לו בפשטות.
הפליט נאנח והמשיך ללכת, תוך שכבר צפה את הבאות.
כעבור כמה דקות ראה עץ אלון שענפיו הגיעו כמעט עד לרצפה, ותחתיהם גזע עץ עבה בעל שורשים עבים, שהתפתלו אחד בתוך השני עד שנבלעו באדמה.
הוא החל לקושש עצים למדורה עד ששוב שמע את אותו קול בכי חרישי של הילד.
הוא זיהה את צלה של דמותו, כפי שנראה בחושך, עומדת במרחק מה, וצופה בו.
“מה אתה רוצה ילד?”, שאל הפליט בחוסר סבלנות.
עיניו של הבילד המשיכו להביט בו, אך שפתיו לא זזו.
“תן לי לנחש”, אמר ביובש, “אתה לא יודע.”
הפליט הסיר ממנו את עיניו חזרה אל האש שהבעיר וקירב את ידיו אל מול הלהבות.
הוא הוציא מכיסו את פיסת הלחם האחרונה שהצליח לשמור מאז יצא למסע ונגס בה.
בטנו קירקרה. הוא הביט בילד שאט אט החל להתקרב, ואור האש האיר את עיניו הכחולות.
הפליט פצע את פיסת הלחם האחרונה לשתי חתיכות, והושיט אחת מהן לילד.
הילד לא זז, אך עיניו הכחולות, אותן עיניים כמו שלה, המשיכו להביט בפליט לאורך כל הזמן.
“קח ילד! קח לחם”, קרא לו בחוסר סבלנות, והרגיש איך ידו המושטת קדימה החלה לכאוב.
הילד התקרב צעד אחד קדימה, אך ידיו נשארו עדיין לצידי גופו.
“אחר כך נסתדר ילד, בוא. תאכל לחם”, ניסה הפעם בבטון מעט רגוע יותר, על מנת לשדל את הילד להתקרב.
הילד לקח ללא אומר את פת הלחם והחל לבלוע אותה במהירות.
“אל תאכל מהר”, גער בו, “ללעוס לאט לאט, לבלוע. יפה. ככה תרגיש יותר שבע”.
לא רק שהוא נתן לילד לחם, חשב, הוא אפילו לא אוכל אותו כמו שצריך.
רזונו בלט מרגליו החשופות והשדופות.
הם ישבו כך בשקט שעה ארוכה מסביב למדורה, בניסיונות שווא להתחמם.
“אבא שלי אומר”, אמר הילד לפתע, “שיום אחד הכל יסתיים, ואז אנחנו נישאר לגור ליד הים ונבנה בית.”
“אה כן? ואיפה אבא שלך עכשיו? הא ילד?”, שאל אותו הפליט בתקיפות.
החוף, זה היעד. מה כולם מחפשים בו, הוא לא ידע. חושבים כולם שיותר טוב שם, רחוק מכל הבלאגן.
גיבוב של שטויות, חשב לעצמו.
“לא חושב שהכל יסתיים ילד, מצטער”. הוא בעצמו כבר לא יודע למה הוא לא מוריד את משאו הכבד אחר ולתמיד, ונשאר.
“העיקר להמשיך ללכת”, אמר לבסוף. ככה היא תמיד אמרה לו. לא שזה ממש עזר לבסוף, חשב לעצמו בכאב.
הוא הביט בילד כובש יפחת בכי.
עיניו הכחולות הביטו בו ארוכות, ודמעות החלו לזלוג על לחיו.
“שמע, זה לא- אל תבכה”, ניסה הפליט להרגיע. “אולי כן נגיע בסוף. אולי הכל יסתיים. העיקר להמשיך ללכת, אולי גם בסוף תמצא את המשפחה שלך.”
הילד הנהן בראשו.
לאחר שהמדורה נכתבה, הפליט החל להכין ערימת זרדים שתשמש לו ככרית, והתכונן לעצום את עיניו.
הוא הרגיש חום גוף קטנטן נשכב על ידו.
“אפשר לישון קרוב אליך?”, שאל הקול הקטן והחרישי.
“כן ילד”, נאנח ביאוש והזהיר, “אבל לא קרוב מדי ילד”.
הזקן נשכב על גבו והביט בשמיים. לאחר זמן מה החל לשמוע את נשימותיו הכבדות של הילד, וחש את גופו ושיניו נוקשות מקור. עיניו היו עצומות.
באחת הסתובב הילד, וכמתוך שינה, הניח ראשו בחיקו של הפליט.
הפליט נאנח בשנית. ילדים, חשב לעצמו. כמה תמים הוא לחשוב את כל הדברים שאמר, אבל מה כבר אפשר לצפות.
הילד הצטנף עוד יותר אל חיקו כהגנה מפני הקור, ומהסיוטים.
“שן ילד, שן. תחלום על הים ועל בית קטן ליד”, לחש לו באוזן. “לילה טוב ילד”.
הפליט הניח את ידו על גבו של הילד, וחש את נשימותיו וחום גופו.
הפליט עצם את עיניו, ולראשונה מזה כמה לילות טרופים, נרדם.

אפוקליפסה עכשיו, ואנחנו לא יודעים..

Share This Post

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

%d bloggers like this: