fbpx

Share This Post

Art

סאנשיין

כשהייתי קטן, הייתה לי כלבה.
הסיפור מתחיל בערך כשהייתי בן שלוש, כשההורים שלי החליטו לעבור דירה.
אני לא זוכר יותר מדי. בטח אני פשוט הייתי בחדר משחקים עם סבתא, בזמן שהם ארזו והעבירו את כל הארגזים. 
בטח סבתא השכיבה אותי לישון במיטה שלי.
בבוקר, התעוררתי ולא ידעתי איפה אני.
שני המצחיקים האלה פשוט העבירו אותי בלילה בזמן שישנתי. מהבית לכיסא באוטו, לבית החדש, ואני התעוררתי בבוקר ולא ידעתי איפה אני.
הייתי בן שלוש, נבהלתי. 
אימא נכנסה לחדר כששמעה אותי בוכה וניסתה להרגיע. ניסיונות ההרגעה לא צלחו. 
במשך שבועות הייתי נתקף פניקה כל כמה שעות ובלילות לא הייתי נרדם, בבקרים הייתי צורח איך שהייתי פותח את העיניים.
עד שיום אחד, אימא ואבא הביאו גורה.
״סאנשיין״, היה שמה.  
סאנשיין הייתה הכלבה של כל המשפחה, אבל בעיקר שלי.
היא ישנה איתי בחדר במיטה כל לילה, ורק בזכותה הייתי מצליח להירדם.
כשגדלתי, הייתי מוציא אותה לטיולים, מלווה אותה עם אימא לוטרינר, ומלטף אותה בזמן שהוא היה מזריק לה חיסונים.
היינו בלתי נפרדים, סאנשיין ואני. 

15 שנים אחר-כך, התגייסתי לצנחנים, לסיירת מגלן.
למעשה, את הטראומה שבגללה הביאו לי את סאנשיין, כבר שכחתי.
מנגנון ההגנה של המוח השכיח את האירוע ממני, כמו גם הרבה אירועים אחרים רגילים שעברו עליי בתקופת השנים הראשונות של חיי.
שמעתי על זה בפעם הראשונה, כשהתקשרתי הביתה בהפוגה של צוק איתן להגיד שאני בסדר. 
״סאנשיין מתה״, אמר לי אבא, ״מצטער ילד״.
זה היה מעט אירוני, אבל כמה עצוב כבר היה יכול להיות העובדה שסאנשיין מתה, לעומת הפיצוצים, השריפות, והגופות שראה בשבועות האחרונים.
״זה בסדר, אבא, היא כבר הייתה חולה הרבה זמן, עכשיו היא מצאה שלווה.״
סאנשיין הייתה קצת בודדה מאז שהתגייסתי למגלן. 
אימא תמיד צחקה עליה שהיא ישנה לי במיטה כל לילה ומחכה לי כל השבוע בכניסה לבית.
תמיד כשהייתי נכנס בדלת הייתי מוצא אותה מחכה לי, מקשקשת בזנב עם לשון בחוץ, ומיד קופצת עליי ומלקקת לי את כל הפנים. 
בכל מקרה היא כבר הייתה זקנה, חשב. הוא קיבל אותה כשהייתה ממש גורה, עברו חמש עשרה שנים מאז.
״תשמור על עצמך ילד״, קולו של אבא החזיר אותי למציאות. ״דש לסבא וסבתא״, ביקשתי ממנו שימסור, לפני שהעביר לי את אימא.
אימא ניסתה להחניק את הבכי כשסיפרה לי על סאנשיין. ״היא הייתה היחידה שהצליחה להרגיע אותך עומרי. היא הצליחה איפה שאני נכשלתי״, החלה לבכות.
״אמא מה נסגר איתך?״, שאלתי לחוץ. הרגשתי שאם לא המבצע היא לא הייתה מגיבה בכזו רגשנות. ״סליחה, סליחה יפה שלי״, ענתה מבעד ליבבות. ״זה בגלל סאנשיין. הבית כל-כך ריק בלעדיה. אתה יודע שכל השבועות האחרונים היא לא זזה מהדלת של הבית? חיכתה שתחזור. בלילה ישנה במיטה שלך, עם מאיה״
למעשה סאנשיין התחילה להיות חולה יותר ויותר בדיוק אחרי שהתגייסתי, וכבר לא יכולתי ללוות אותה לוטרינר, אפילו שאימא ניסתה לטפל בה כמה שיכלה.
״עכשיו כשעזבת את הבית, עומרי, הסתיים תפקידה בעולם הזה״, אמרה אימא.
״נו אימא, די עם הרוחניות הזו שלך. יאללה תפסיקי לבכות, תביאי את מאיה נגיד לה שלום לפני שאני חייב להביא את הטלפון. אוהב אותך!״ 
״ביי מתוק שלי, מקווה שנתראה בקרוב״.

כעבור יומיים נכנסו שוב לעזה.
חשבתי על סאנשיין וליבי הפך כבד. 
אימא אמרה שהם הביאו אותה במיוחד בשבילי כדי לעזור לי להתגבר על אותו מעבר טראומתי, שאני בכלל לא זוכר, ועכשיו כשעזבתי את הבית, היא סיימה את תפקידה בעולם הזה.   
ע״פ האמונות המוזרות של אימא, הנשמה של סאנשיין בטח מתגלגלת לה עכשיו לעולם הבא עם תפקיד חדש.
למעשה, זה קרה דווקא עכשיו, ולא במקרה. וכנראה שאימא הבינה את זה, עם כל הרוחניות שלה.
לכן בכתה כל-כך. היא נפרדה ממני, לא מסאנשיין.
סאנשיין עדיין מחכה לי מעבר לדלת בציפייה, מקשקשת בזנב, עם הלשון בחוץ, מתכננת לקפוץ עליי וללקק לי את כל הפנים ברגע שאעבור בדלת.
התפקיד של סאנשיין לא השתנה, הוא עדיין היה ונותר לעזור לי להתגבר על הטראומה, במעבר מהעולם הזה לעולם שלה. 

מבוסס על סיפור אמיתי, של מישהו שטייל איתי.
הסיפור מוקדש לו, לעומר (ניניו) חי, הידוע בכינויו סאנשיין, ולעוזי. 

Share This Post

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

%d bloggers like this: